התעוררתי מניתוח הלב כשאני משותק לחלוטין

18 לאוקטובר 2015 – היום בו הכול השתנה והיום בו גם הסתיים פרק גדול בחיי...והחל פרק חדש.

שמי גיל. אני בן 55 ונולדתי באילת עם מום במסתם הלב (מוכר יותר כ'רשרוש בלב') . עובדה זו לא הפריעה לי לעסוק בספורט כילד כנער וגם כבוגר. שחיה, גלישת רוח ועוד. בוקר אחד במהלך שנת 1995 בהיותי בן 30, חטפתי שבץ מוחי. פוניתי מחוסר הכרה לבית חולים איכילוב ונותחתי להחלפת המסתם בלב. עד אז וגם אחרי הניתוח הייתי בסדר גמור מבחינה גופנית וספורטיבית. לא המום בלב ולא האירוע המוחי ואפילו לא הניתוח, מנעו ממני להמשיך ולעסוק בספורט ולהרגיש בריא גם לאחר מכן ומעבר לנטילת מדללי דם, כדורים ללחץ דם ולכולסטרול, המשכתי בשגרת חיי.

שמונה שנים מאוחר יותר, ב- 2007 , במהלך בדיקת אקו שגרתית ציין הרופא שמתפתחת אצלי 'מפרצת בעורק הראשי ללב'. עד לאותו רגע, לא ידעתי היכן מצוי בכלל העורק הראשי ובטח שלא ידעתי מה זו מפרצת. הוא הסביר. אני נבהלתי אבל אל תדאג הוא אמר, אנחנו נעקוב אחרי זה ואם זה לא יגדל אז אפשר לחיות עם זה.

עוברות להן שמונה שנים נוספות ויום אחד, בשנת 2015 במהלך אחת מבדיקות האקו השגרתיות ציינה הטכנאית שהיא מבחינה שהמפרצת גדלה. אפילו גדלה מאד. בהתייעצות עם מנתחי לב הוחלט שעלי לעבור ניתוח לתיקון המפרצת.

אמרתי צריך אז צריך. האמנתי ברופאים ואמרתי לעצמי מה שיקרה יקרה. אבל תכל'ס מי האמין שאשכרה יקרה. ועוד איך יקרה.

מעבר לערב ה- 18 לאוקטובר 2015. חורף. גשם זלעפות. הילדים עומר ומיקה (שהיו אז בני ארבע ושנתיים) הופקדו אצל סבא וסבתא ורונית אשתי היקרה לקחה אותי במונית להתאשפז בשיבא. אחרי שווידאה שאני כבר במיטה במחלקה, נשיקה, חיבוק , בהצלחה ונתראה מחר. אם לי לא היה מושג מה עומד לעבור עלי באותו לילה, לרונית בוודאי שלא היה צל של מושג מה עומד לעבור ..עליה חצי שעה לאחר מכן. מבית החולים היא לקחה מונית הביתה, ירדה מהמונית ישר לתוך בור בכביש שהיה מלא במי גשם. צעקה נוראית. נפילה על הכביש הרטוב. שבר קשוח ברגל. הרגל התנפחה. גבס ענק עד מעל הברך. בדיוק. אוי אברוך.

אבל אני עדיין לא יודע מכל זה דבר כי אותה שעה כאמור , אני שוכב במחלקת ניתוחי לב, ממתין לניתוח לב פתוח .

בחצות לערך הוכנסתי לניתוח ובתום מספר שעות, יצא המנתח הראשי ועדכן את שני אחיי שהמתינו באזור ההמתנה מחוץ לחדר הניתוח, שהכול בסדר, הניתוח עבר בהצלחה והמליץ להם לחזור למחרת בצהריים לאחר שאתעורר.

למחרת, הגיעה שעת צהריים אבל אני עדיין רדום. אף אחד לא ממש מבין מדוע ולמה ולכן הזעיקו את המרדים. לבסוף כשהצליחו להעיר אותי, הבנתי מיד שאינני מצליח להזיז שום חלק בגופי מלבד הראש. בקיצור, התעוררתי כשאני משותק בארבע גפיים. האבחנה הרפואית - שבץ מוחי דו צדדי במהלך הניתוח. האבחנה שלי – אללה יוסטור. בן 50, אבא לשני קטנים, כל החיים לפניו, מז'תומרת משותק בארבע גפיים ?

ההבנה של מצבי כל כך היממה אותי שחזרתי מיד לישון. בכל זאת אחרי ניתוח לב, אמרתי לעצמי אולי כל זה בכלל חלום רע ובאותה נקודה לא ידעתי אפילו על הסרט שרונית עוברת.

עבר יום נוסף. אני כבר ער. עדיין משותק אבל ער. רונית יושב לידי עם הרגל והגבס מורמים. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה שמישהו בטוח מסתלבט עלי .

חלק ב'.

אני כבר בבית החולים השיקומי 'רעות. ישוב על כיסא גלגלים. ללא יכולת להזיז שום דבר. מעלי מים זורמים ולצידי סניטר מקסים בשם אחמד שרוחץ אותי. באותו רגע כמו שאומרים, נחתה עלי המציאות ויחד אתה הדיכאון. הדמעות המשיכו לזרום עוד זמן רב אחרי שמוחמד סגר את ברז המקלחת. מה זה ? איפה אני ומי אני ולמה אני וזה לא הוגן ולמה זה מגיע דווקא לי ? ואז עוד שרשרת של מחשבות : מה עם הקמפינג עם הילדים שתמיד חלמתי שלא לדבר על האופנים וכדורגל ושחיה וגלישה. מה אני קשור לאיש שיושב עכשיו ובוכה על כיסא הגלגלים. אני מבין שאני במצב לא קל (בלשון המעטה).

עכשיו אני מריץ קדימה. עומר (4) ומיקה (2) מגיעים בפעם הראשונה לבקר את אבא שלהם בבית החולים. וודאי שהם מזהים אותי אבל לא ברור להם מדוע אני יושב על כיסא ולא רץ ומשתולל אתם כמו שהיה שבועיים לפני כן. ראיתי את המבטים בעיניים שלהם ואז קיבלתי שתי החלטות חשובות, אולי מהחשובות בחיי: הראשונה הייתה, שאני על הכיסא הזה לא נשאר החלטתי שאני מקציב לעצמי חודש ימים לחזור לעצמי. יהיה מה שיהיה. אמנם זה לקח ארבעה חודשים, אבל זה קרה. בעזרת אנשים טובים בבית החולים, תמיכה גדולה מהמשפחה וחברים, שבתי ללכת ולתפקד, למעט יד ימין שנשארה עם מגבלה קשה וצליעה קלה ברגל ימין.

ההחלטה השנייה התקבלה אף היא במהלך האשפוז הממושך שלי ברעות. שמתי לב שמדי פעם מגיעים מתנדבים שונים מעמותות שונות לבקר מאושפזים במקום. בחגים הם הגיעו עם מתנות. לפעמים לקחו לטייל או סתם הגיעו לארח חברה. שאלתי את עצמי מעניין האם קיימת גם עמותה שמסייעת לחולי לב. בדקתי באינטרנט ולהפתעתי התברר שאין עמותה כזו. אז קיבלתי החלטה שכאשר אחזור הביתה אקים עמותה שתסייע למטופלי לב וכלי דם. כאן התהליך היה ארוך ומורכב יותר אך בחודש מרץ 2019 ייסדתי את אגודת הלב הישראלי – העמותה לחולי לב וכלי דם.

שורה תחתונה: אם יש משהו שסייע לי לצאת מהמצב אליו נקלעתי ומשהו שנותן לי כוח לקום מדי בוקר ועוד עם שמחה בלב, אלו הם לא רק ילדי ואשתי הנהדרים, וגם לא ההתנדבות במכון הלב של ביה"ח שיבא, אלא בעיקר הכוח שאני שואב מהעמותה שהקמתי שכיום מסייעת ותומכת בחולי לב וכלי דם ובבני משפחותיהם. התמיכה והסיוע מצד אנשים שעברו מצב דומה מסייעת לאנשים להשתקם ולחזור לחיות את חייהם, אפילו בצורה טובה יותר.

תודה . גיל מלצר. אגודת הלב הישראלי - העמותה למען מטופלי לב וכלי דם ובני משפחותיהם.

www.israeli-heart.org

נ.ב. רונית החלימה לחלוטין, תודה ששאלתם. :)